הסיפור של הירו אונודה ואיך הוא קשור לתבניות הרגשיות שלנו

השנה היא 1944, מלחמת העולם השנייה. הירו אונודה, חייל בצבא היפני שעבר הכשרת מודיעין ולוחמת גרילה, נשלח עם קבוצה קטנה של חיילי יחידות עילית לאי לובאנג שבפיליפינים. המטרה הייתה להשמיד את מתקני שדה התעופה הקטן והנמל שעל האי. ההנחיות שהצוות קיבל היו ברורות – בשום מצב אסור להיכנע או להתאבד.

הצוות לא הצליח להרוס את מתקני הנחיתה שעל האי וב- 1945 נחתו האמריקאים על האי. רוב החיילים היפניים נלקחו בשבי או נהרגו, אבל אונודה ועוד 3 חיילים ברחו ונשבעו להמשיך להילחם. הצוות הקטן הסתתר ביערות והמשיך בלוחמת גרילה. כעבור 6 חודשים הסתיימה המלחמה.

קבוצת הלוחמים שנותרה התחילה לקבל כרזות שהמלחמה הסתיימה אבל אונודה לא האמין למה שכתוב. מבחינתו היה מדובר בתעמולה של האמריקאים. בהמשך, הם קיבלו כרזות עם פקודת כניעה ממפקדים בכירים מהצבא היפני. הם עדיין לא האמינו שהפקודה אמיתית ונשבעו להמשיך להילחם.

30 שנה אחרי, אונודה נשאר לבדו אחרי שאחד מחבריו החליט שהוא נוטש ונכנע והשניים האחרים נהרגו במהלך השנים. לאורך כל התקופה הארוכה הזאת, הם חיו מאגוזי קוקוס ובננות, ישנו בבקתות מאולתרות מענפים, נלחמו במקומיים ובזזו מאגרי מזון.

הכשרת המודיעין של אונודה היתה יותר מדי טובה. כל הניסיונות לגרום לו להפסיק להילחם, לא עזרו. גם כששלחו תמונות של בני משפחה, מכתבים אישיים ואפילו אח שלו הגיע וקרא לו מתוך הג׳ונגלים. כל אלה נתפסו כמלחמה פסיכולוגית וניסיונות לתעתע בו על ידי האויבים.

ב-1974, הגיע חוקר צעיר לאי ופגש ביערות את אונודה. אונודה שם לב ללבוש שלו, שלא היה צבאי, והבין שלא מדובר בחייל. הוא הסכים לדבר איתו ואמר שרק אם יקבל הנחייה ברורה ישירות מקצין בכיר, הוא יאמין שהמלחמה נגמרה. ממשלת יפן איתרה את רס״ן טניגוצ׳י, אחד הקצינים שהיו ממונים על אונודה והטיסה אותו אל האי. הוא פגש את אונודה והכריז בפניו: ״יפן הפסידה במלחמה וכל הפעילות המלחמתית חייבת להיפסק מייד״. רק אז מוכן היה אונודה לחזור ליפן והוא שוחרר רשמית מהתפקיד. הוא חי את חייו עד גיל 91 ונפטר ב-2014.

אז מה הקשר בין הסיפור של אונודה לדפוסים הרגשיים שלנו?

מגיל מאוד צעיר אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים שמעניקים משמעות לחוויות שקורות לנו. עם הזמן, הסיפורים האלה הופכים להיות המחשבות והאמונות שדרכם אנחנו חווים את היומיום שלנו והם אלה שגם מעוררים את הרגשות שלנו. ״אני חייבת שהכול יהיה מושלם. אם זה לא מושלם, עדיף לא לעשות״. זה סיפור שמעורר הרבה מאוד לחץ, אשמה ותסכול. ״אני לא באמת מסוגל להצליח בזה, עוד מעט יעלו עליי שאני מתחזה״. זה סיפור שמעורר פחד, חוסר ביטחון ובושה. וכשהסיפורים ממשיכים ללוות אותנו לאורך השנים, כך גם הרגשות שמתלווים אליהם הופכים לתבנית רגשית קבועה ומתמשכת.

בשום שלב, אנחנו לא עוצרים לבדוק ולעדכן את הסיפורים שלנו. יותר מזה, אנחנו אפילו מחזקים אותם על ידי כך שכל דבר שקורה אנחנו רואים דרכם ומה שלא תואם לסיפור, אנחנו פשוט מתעלמים ממנו. מבחינת המוח שלנו, הם שומרים על ההישרדות שלנו. ממש כמו אונודה שמבחינתו המלחמה עדיין מתקיימת וכל הוכחה הפוכה לכך נתפסה כמניפולציה וסכנת חיים. אנחנו נאחזים בסיפורים כי באופן פרדוקסלי הם מספקים לנו ביטחון, ודאות ויציבות. חלק מהסיפורים נוצרו כל כך מזמן, שאנחנו לא מכירים את עצמנו בלעדיהם.

הרבה א.נשים שאני מלווה חווים את העצירה הזאת ומגלים שהסיפורים שלהם אולי התאימו לשלב או גיל אחר, אבל היום המלחמה כבר נגמרה. אפשר להפסיק להילחם ולחזור הביתה.

בתמונה: אונודה חוזר הביתה אחרי שהשתכנע שהמלחמה נגמרה.