הפתולוגיה של הפרודוקטיביות

לאחרונה נתקלתי במושג "הפתולוגיה של הפרודוקטיביות". כשקראתי קצת יותר על המושג, הרגשתי כאילו כתבו אותו עליי. מעניין אותי אם גם אתם.ן תזדהו עם התחושה הזאת. בטוחה שלפחות חלק מחבריי וחברותיי העצמאיים לגמרי יזדהו....

אז מה זה אומר? בגדול, הרצון להיות פרודוקטיביים כל הזמן. להפיק את המירב מכל רגע, מכל יום. לתזמן לו״זים, לחשוב כל הזמן מה עוד צריך לעשות, להשיג, להספיק, לפתור, ליצור, לשנות, לתכנן, למחוק מרשימת המשימות. לבדוק שוב את המיילים, לחשוב על עוד נושא שאני רוצה לכתוב עליו, לעשות עוד מטלה בבית ועוד ועוד. וכמובן להתאכזב בכל פעם מחדש שהיינו יכולים לעשות יותר טוב ולא הספקנו כל מה שרצינו. ואז, להחליט שבפעם הבאה נוותר על כמה דקות הפסקה שלקחנו או שנחזור לעבוד בערב אחרי שהילדים הולכים לישון.

הבעיה מתחילה כשהפרודוקטיביות כבר לא משרתת אותנו והופכת להיות למטרה בפני עצמה. כשהיא מדד לערך שלי. כי כשאני עסוקה בעשייה זה אומר שאני משיגה משהו. וכשאני לא, אז מה זה אומר עליי? הנטייה הזו מכניסה הרבה מאוד לחץ, דאגה ואי שקט. המטרה שלה היא טובה בסך הכול. המוח של כולנו רוצה כמה שיותר ודאות וביטחון והתחושה היא שאם הכל יהיה מתוכנן וסגור, אז יהיה בסדר. וכמובן זו אשליה כי אין באמת מצב שבו ה-כ-ל יהיה סגור והשולחן יהיה נקי.

אני אוהבת לתכנן, להשיג ולהניע את עצמי קדימה, בטח כבעלת עסק עצמאי. היכולת הזו עוזרת לי להתקדם, להשיג מה שחשוב לי, להתפתח ולצמוח. אבל כשזה מגיע לקיצון, כשהמחשבות על הדבר הבא שצריך לעשות רצות, גם בזמן שאפשר וצריך לעצור ופשוט להיות בנוכחות, אנחנו מפספסים הרבה דברים בדרך. שלא לדבר על הסיכון בשחיקה, לחץ וביקורת עצמית. כשלוקחים את הפרודוקטיביות רחוק מדי היא פוגעת ולא עוזרת לנו. לפחות זו התחושה שלי. הנטייה הזו מוציאה את ההנאה מהדברים הפשוטים ומייצרת תחושה שאנחנו באיזשהו מרדף. אבל מרדף לאן? מי רודף אחרינו?

אני מוצאת את עצמי לפעמים מתיישבת לרגע אחרי יום עבודה, בשקט עם כוס קפה ואולי גם ספר. אחרי כמה דקות הקול הפרודוקטיבי עולה: ״עדיף לעשות מאשר פשוט להיות״, ״כל דקה צריכה להיות מושקעת במשהו״, ״יש הרבה דברים לעשות״. אבל, אני מקפידה להזכיר לעצמי כל הזמן שהחיים שלנו הם הרבה יותר מלהספיק את הפריט הבא ברשימת המשימות שלנו ומנמיכה את הקול.

אז הצעד הראשון להקלה ב״פתולוגיה של הפרודוקטיביות״ הוא פשוט לעצור ולהתחיל לזהות את הקול הפרודוקטיבי הזה שעולה מבלי להזדהות איתו. לתת לו לעלות ולחלוף בלי להיסחף איתו. ההפרדה הזו בינינו לבין הקול היא יכולת מופלאה שמביאה הרבה שקט ורווחה נפשית לחיים.

הלוואי שנחיה ברוגע ובטוב