נזיר בודהיסטי חיפש מקום מרוחק ומבודד לעשות מדיטציה. התעורר מוקדם בבוקר, התחיל ללכת ואחרי שעות הגיע לאגם שעל גדותיו עגנה סירה. הוא התיישב בסירה וחתר עד שהגיע לאמצע האגם. הנזיר עצם את עיניו והתחיל במדיטציה. הוא עשה מדיטציה בשקט במשך כמה שעות בלי שום צליל מלבד האדוות העדינות של המים. לפתע, הוא הרגיש טלטלה של סירה אחרת שמתנגשת בסירה שלו. הוא לא רצה שהמדיטציה שלו תופרע, ולכן המשיך לעצום את עיניו. אבל פתאום הרגיש תחושת כעס שעולה בתוכו. הוא היה מוטרד. ״למה שמישהו, שרואה אותי יושב ועושה מדיטציה, יתנגש בסירה שלי?״ הכעס שעלה והתעצם בתוכו גרם לו לפקוח את עיניו והוא עמד לצעוק על שייט הסירה שהפריע לו במדיטציה. אבל, מה שהוא ראה גרם לו לעצור.
הסירה הייתה ריקה וכנראה צפה בכוחות עצמה לאמצע האגם.
ברגע זה הבין הנזיר שאין לו באמת על מי לכעוס. כתוצאה מכך, חייו של הנזיר השתנו. אם נתקל במקרה כלשהו או באדם שגרם לו לכעס, הוא הזכיר לעצמו - "אחרים הם בסך הכל סירה ריקה. הכעס טמון בתוכי".
(משל זן)
מאז שאנחנו ילדים ובמשך שנים, אנחנו חושבים וחושבות שהרגשות שלנו והתגובות האוטומטיות שלנו נוצרים בגלל מקורות חיצוניים ושאין לנו באמת שליטה עליהם. אנחנו לחוצות בגלל דד ליין שהגדירו לנו ואז דוחות את העבודה עליו עד הרגע האחרון.
אנחנו נעלבים בגלל שקולגה / חבר אמר הערה לא נעימה ואז מבלים את כל אותו היום במצב רוח ירוד
אנחנו כועסות בגלל שאחד העובדים שלנו לא השלים את המשימות שביקשנו ממנו ומתפרצות בצעקות.
זה די מתבקש וקל כשיש את מי להאשים נכון? זה לא אני, זה הוא/היא/הנסיבות. אני לא הייתי מתעצבנת / מפחדת סתם... אבל מי באמת לוחץ על הכפתור הרגשי שלנו ומגביר את הווליום? דרך המחשבות, הסיפורים והפרשנויות שלנו אנחנו ״מתדלקים״ ומזינים את הרגש. וזה קורה בשברירי שניה. מה שקורה אז, זה שעצימות הרגש עולה עד שאנחנו מוצפים רגשית ומגיבים ממקום אוטומטי ולא ממקום שקול ויעיל מה שגורם לפגיעה במערכות יחסים ובתפקוד שלנו.
ואיך אנחנו יודעים את זה? שהרגש מתעורר ומושפע מהמחשבות שלנו? כי א.נשים שונים מגיבים בצורה שונה לחוויות וסיטואציות דומות. זה רק מראה לנו כמה התגובה והרגש שלנו מושפעים ממי שאנחנו, מדפוסי החשיבה ומהאמונות שלנו.
למשל, א.נשים שמול כישלון המוטיבציה שלהם ללמוד ולהצליח רק מתגברת והם ממשיכים בעשייה לעומת א.נשים שכישלון גורם להם הימנעות ופחד. אותה חוויה, שתי תגובות שונות. לפי מדענית המוח מהרווארד, ד"ר ג'יל בולטה טיילור, רגש שמתעורר הוא תגובה כימית. תופעה שיש לה התחלה, אמצע וסוף ושנוצרת אצלנו בגוף. מעגל הרגש הזה, שמתבטא בצורה כימית, נמשך כ-90 שניות. אז איך זה שאנחנו מרגישים כעס, עצב או פחד הרבה יותר זמן מ-90 שניות? לפעמים שעות וימים? בדיוק כמו שאפשר לראות במשל הזן, אנחנו מריצים/ות בראש שוב ושוב את מעגל הרגש באמצעות מחשבות, פרשנויות, דאגות, זכרונות וסיפורים. כן, כן. אנחנו ממשיכים ללחוץ על כפתור הרגש שלנו שוב ושוב.
איך אפשר ליישם את ההבנה הזאת בחיי היומיום?
1. לפתח מודעות למצבים שבהם אנחנו מוצפים/ות רגשית ולשים לב לסיפורים ולפרשנויות שלנו שמזינים את הרגש. מה הטריגר שעורר והעצים את הרגש? בדרך כלל נגלה שמדובר בסיפורים די דומים שחוזרים על עצמם. עצם המודעות והיכולת לדבר על המחשבות והפרשנויות שלנו, כבר עוזרת להפחית את עוצמת הרגש.
2. אחרי שיש מודעות, אנחנו יכולים/ות להתאמן על שהייה ברגש. ברגע שזיהינו רגש עולה ושאנחנו מתדלקים ומזינים אותו עם מחשבות, לקחת כמה נשימות וליצור מרווח בין הרגש לתגובה. להיפתח לרגש, ללמוד לחוות אותו בצורה מלאה, אבל לא לאפשר לו להציף ולסחוף אותנו לתגובה אוטומטית. להבין שהמחשבות הן לא אנחנו ולייצר הפרדה ביניהן לבינינו.
3. אחרי שני השלבים הקודמים, נוכל לשאול את עצמנו: איזו תגובה תהיה יעילה עבורי עכשיו? מה אני באמת רוצה לעשות / להגיד שהוא לא האוטומט שלי אלא הדבר המתאים? ולקבל החלטה בזמן אמת.
בפעם הבאה שתרגישו הצפה רגשית בעקבות אדם או מצב כלשהו, שימו לב לסיפורים שמזינים את הרגש וזכרו - הסירה שממול בעצם ריקה 🛶
Comments