אני מכינה פיצה לילדים לארוחת ערב. אמה רוצה פיצה עם הרבה רוטב, בלי גבינה ועם זיתים. נועם רוצה פיצה עם הרבה גבינה, חצי זיתים חצי בלי כלום ולא הרבה רוטב (מוכר לכם, הורים?).
תוך כדי הכנה, אני שקועה במחשבות. אני לא זוכרת מה, אבל משהו ממש העסיק אותי.
אני מסיימת להכין וקוראת לילדים לשולחן. מגישה לכל אחד את המנה שלו והילדים מתחילים לצחוק. אחרי כמה שניות קלטתי שבלי לשים לב, שמתי לאמה את המנה של נועם ולנועם את המנה של אמה. המתוקים חשבו שאני צוחקת איתם. אבל באמת שלא שמתי לב. הייתי במוד אוטומטי וכל כך שקועה במחשבות שלא שמתי לב. צחקתי איתם והחלפתי את הצלחות.
כמה פעמים זה קרה לכן ולכם?
בזמן ישיבה בעבודה אתן קולטות שמישהו פתאום עונה על שאלה שאין לכן מושג מה היא היתה? שהגעתם אחרי נסיעה למקום כלשהו ואתם לא זוכרים את הדרך? שקראתן ספר ופתאום שמתן לב שסיימתן עמוד אבל אין לכן מושג מה קראתן?
כשאנחנו נוכחים פיזית במקום מסוים זה לאו דווקא אומר שאנחנו באמת נוכחים גם מנטאלית.
המוח שלנו כל הזמן עסוק במחשבות על מה היה, מה יהיה, מה נשאר לי עוד לעשות, למה קרה מה שקרה בבוקר ועוד ועוד. בכל יום 50-70 אלף מחשבות רצות לנו בראש.
הבעיה היא שמוח נודד הוא מוח פחות מאושר. זה מוכח מחקרית.
כשאנחנו נודדים עם המחשבות שלנו, התגובות והרגשות שלנו מופעלים בצורה אוטומטית, אנחנו פחות מרוכזים, נוטים יותר ללחץ, דאגות וחרדות, הביצועים שלנו פחות טובים ויש יותר סיכוי לבלבול וטעויות.
ביוגה אנחנו לומדים ומתרגלים גם נוכחות ברגע. היכולת הזו היא כמו שריר ואפשר לפתח אותה ולהתאמן עליה ממש כמו שאנחנו מפתחים שריר.
כשאני נכנסת לתרגול, אני משאירה מחוץ לדלת את כל מה שאני לא צריכה למשך שעה. המחשבות, הדאגות, התוכניות והמשימות. אני נמצאת בנוכחות מלאה בתרגול ומבחינתי זה חלק בלתי נפרד ממנו. אני מתמקדת בתנוחות, בנשימה, במגע הגוף על המזרן. וכל פעם שאני שמה לב למחשבות שמגיעות, לפרשנויות ולביקורת, אני מחזירה את תשומת הלב שלי בצורה מודעת לכאן ועכשיו.
מזמינה אתכם ואתכן רק לשים לב במהלך השבוע הקרוב - עד כמה אתם מצליחים להיות נוכחים ברגע בסיטואציות שונות במהלך היום? האם אתן שמות לב כשהמוח נודד והמחשבות מציפות? מתי זה קורה לכם יותר? איך זה משפיע עליכן? מה יכול לעזור לכם להחזיר את הקשב ולהיות נוכחים ברגע?
Comments